ספרייה / הלכה / משנה תורה / מפרשים / כסף משנה / ספר אהבה / כסף משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע / כסף משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע ב׳:י״ב

כסף משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע ב׳:י״ב

מהדורה: תורת אמת 363

« כסף משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע ב׳:י״א כסף משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע ב׳:י״ג »

מקור: משנה תורה, הלכות קריאת שמע ב׳:י״ב

12 משנה תורה, הלכות קריאת שמע פתח ↗

קְרָאָהּ סֵרוּגִין יָצָא. אֲפִלּוּ שָׁהָה בֵּין סֵרוּג לְסֵרוּג כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ יָצָא. וְהוּא שֶׁיִּקְרָא עַל הַסֵּדֶר. קְרָאָהּ מִתְנַמְנֵם וְהוּא מִי שֶׁאֵינוֹ עֵר וְלֹא נִרְדָּם בְּשֵׁנָה יָצָא. וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה עֵר בְּפָסוּק רִאשׁוֹן:

12 ברכות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וּמַיִם שׁוֹתְתִין עַל בִּרְכָּיו — פּוֹסֵק עַד שֶׁיִּכְלוּ הַמַּיִם וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל. לְהֵיכָן חוֹזֵר? רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא, חַד אָמַר חוֹזֵר לָרֹאשׁ, וְחַד אָמַר: לְמָקוֹם שֶׁפָּסַק.

13 מחצית השקל על אורח חיים פתח ↗

אבל מדברי תר"י לא משמע כן אלא על כל ספק תורה מברכים ועיין בכ"מ פ"ב מהל' ק"ש הביא דברי רשב"א ותר"י הללו. וצ"ע:

13 דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות ברכות פתח ↗

כל דבר שהוא מנהג וכו' וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה. ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות וכן דוד הוא אומר בכל יום אברכך. ועי' בכ"מ כאן ובהל' מילה בפ"ג ה"ו ובראב"ד שם ובתשובת לחכמי לוני"ל המובאים בכ"מ שם ובר"ן בפ"ב במסכת שבת דף כ"ג ע"א עיי"ש ורא"ש חולין פ"ז ע"ב ואשר אחזה בענין ספק ברכה בנהנין ובמצות אחוה דעתי הקצרה בס"ד: ובראשונה נדבר במקור חיוב הברכה אם המה מדאורייתא או מדרבנן וכבר כתבתי לעיל בזה ולחלק בין ברכת הנהנין וברכת המצות: במס' ברכות דף ל"ה ע"א במשנה כיצד מברכין וכו' ובגמ' מנה"מ דת"ר קודש הלולים לה' מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר ר"ע אסור לאדם שיטעם כלום קודם שיברך וכו' הניחא למ"ד נטע רבעי אלא למ"ד כרם רבעי מאי איכא למימר וכו' ולמאן דתני נטע רבעי הא תינח כל דבר נטיעה דלאו בר נטיעה כגון בשר וכו' מנ"ל אלא סברה היא אסור ליהנות מהעוה"ז בלי ברכה. והנה כנראה למאן דס"ל נטע רבעי אית לנו מקרא לנטיעות לברכה מקראי ומדאורייתא מה שבכלל נטע וזולת מדרבנן ואלא סברה וכו' נראה דרק לסתור הנראה ממשנה מלשונה ובס"ד דגמ' דהכל מדאורייתא מקראי ובאמת לא נדע מקרא רק הנטע בלבד והשאר מסברה: ובס' פנ"י כתב דסברה בכ"מ הוי דאורייתא דמקשינן בעלמא למה לי קרא סברה היא ואם הנלמד מסברה לא יהיה מדאורייתא מאי מקשינן הרי נפק"מ רבתי אם הוי מקרא ומדאורייתא או מסברה לענין ספק וכיו"ב ועל כרחך דגם הנלמד מהסברה הוי מדאורייתא אלא דבברכה דשייך לא תשא לא הוי סברה כ"כ והניחו בצ"ע עיי"ש ובצל"ח כ' ע"ז דלמה לי קרא סברה היא לא שייך רק בדין מהדינין כמו במסכת כתובות דף כ"ב מנין שהפה שאסור פה שהתיר וכו' ובמסכת ב"ק דף מ"ו מנין שהמע"ה וכו' שבהנו מקומות מקשה הגמ' למה לי קרא סברה היא אבל לומר על דבר שמסברה שהוא חשוב מצוה דאורייתא זה לא שמענו דאם הדבר כן לחינם נכתבו כל המצות שהם שכליות ועוד שהסברה של האסור ליהנות וכו' שייך על כל באי העולם וא"כ יהיה ברכת הנהנין חובה על בני נח אלא ודאי כיון שהוא סברה לכך תיקנו החכמים ברכת הנהנין עיי"ש: אמנם עוד יקשה למה לא יהיה באמת מחויב מדאורייתא דבר שהוא מסברה נוכחת וכי העלימה התורה חלילה מסברה וגם דבדינין מצינו שהשכל מחייבם ונכתבו בהתורה ואפי' הכי מקשינן באיזה מהם למה לי קרא וכו' ולהלן נאמר בס"ד למה כמה מצות שכליות נאמרים בתורה וכמה לא ואף דבדינין מקשינן למה לי קרא וכו' ולא במצות וכמ"ש בצל"ח ואפ"ה הוי דאורייתא במצות מילי דסברה: והנה דעת הפוסקים ז"ל דברכת נהנין מדרבנן וכן מוכח בכמה מקומות בש"ס דכולמו מדרבנן חוץ מבהמ"ז ולדעת קצת מעין ג' וברכת התורה ולמ"ש לעיל גם ברכת המצות ולשון אלא סברה היא וכו' סותר כל הנאמר מעקרא דבין למאן דס"ל נטע רבעי ובין למאן דס"ל כרם רבעי הקרא אסמכתא בעלמא הוי ועיין ברא"ש וברשב"א בחידושיו בד"ה ה"ג עיי"ש. והנפק"מ אם ברכות דרבנן אי דאורייתא הרבה לענין ספק ולענין כונה שמחלקים בין מצוה דאורייתא לרבנן וכיו"ב ואנן קיי"ל ספק ברכות להקל כמ"ש רבינו בהל' זאת. וכ"כ ברא"ש במסכת ברכות דף כ"א בשם השאלתות ספק אמר אמת ויציב וכו' מכאן פסק בשאלתות דר"א דכל ברכות דרבנן אם מספקא ליה אם אמרן אי לא אמרן אין צריך לחזור ולאומרן עכ"ל וכן בשו"ע או"ח סי' ר"ט סעיף ג' להלכה: והנה מפורש במסכת ברכות דף ל"ג ע"א ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא. ורבינו בפ"א בהל' ברכות הט"ו כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן עכ"ל. ובהל' שבועות בפי"ב ה"ט השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו בשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שבארנו בה' ברכות ה"ז חייב לנדותו וכו' עיי"ש: נראה דדעתו דהוי מדאורייתא ולא כן דעת התוספות במסכת ר"ה דף ל"ג ע"א בד"ה הא שכתבו ומשום דמברך ברכה שאינה צריכה וקעבר על לא תשא ליכא דהאי דרשא דרבנן דהא אמרינן במסכת ברכות דף כ"א ספק קרא וכו' ספק אמר אמת ויציב חוזר וקורא ולא אסרינן משום לא תשא ומוציא שם שמים לבטלה דאמרינן במסכת תמורה דף ג' מדכתיב את ה' אלוקיך תירא הני מילי בלא ברכה עכ"ל. וכן כתב ברא"ש במסכת קדושין דף ל"א סי' מ"ט עיי"ש ועי' במג"א בסי' רט"ו ס"ק ו' ובשו"ע או"ח בסי' ר"ו סעיף ו' עיי"ש: והנה להסוברים דבברכה הלא תשא מדרבנן צ"ל דהאי בספק ברכות להקל משום דברכות מדרבנן ולקולא ועכ"פ מפורש מכ"מ דספק ברכות להקל וכדמוכח במסכת ברכות דף כ"א ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש אינו חוזר וקורא. ספק אמר אמת ויציב וכו' חוזר וכו' מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא וכמ"ש ברא"ש ושאר הראשונים ז"ל להוכיח כן משם: אמנם מצינו נגד זה ג"כ בתוספות במסכת ברכות דף י"ב ע"א בסוגיא דפתח בשכרא בד"ה לא ופי' רב אלפס השתא דלא אפשטא בעיין אזלינן לקולא ואפי' פתח בחמרא וסיים בשכרא יצא. ור"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת עכ"ל: וכנראה נמצא סייעתא להר"י הראב"ד בפ"א מהל' ברכות הי"ב במחלוקת בגמרא ברכות דף מ"ג פת דבעי הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפי' יין בעי הסיבה. ואיכא דאמרי לא שנו אלא פת דמהני הסיבה אבל יין לא מהני וכו' וכתבו הרי"ף ורבינו לקולא כלישנא קמא. וכתב הרא"ש משום דברכות דרבנן ובראב"ד כתב ע"ז תמה אני למה הניח הא"ד וכו' והוא חומרא עכ"ל. נראה דדעתו להחמיר בספק ברכה ועיין בלח"מ שם ומשמע דלאו לכתחילה נחמיר להראב"ד ולכאורה משום שאינה צריכה לא שייך לכתחילה אבל זה יש לדחות וצ"ע. ועיין בראב"ד בפ"ג מהל' מילה ה"ו: וגם נראה הגאון ז"ל כזה. עיין בב"י ססי' ר"ז וז"ל ז"ל שבולי הלקט מצאתי לר"נ גאון המברך על הכוס ונלקח ממנו ובא לשתות כוס אחר חוזר ומברך פעם שנייה. וה"ה לכל דבר וראיה מירושלמי הדין דנסיב תורמסא וכו' ומסתברא דלא אפשט בעיין ושמא סברת הגאון ז"ל לשוייה כתיקו דאיסורא לחומרא וכו' עכ"ל: ודעת המהרי"ל מובא בחק יעקב בהל' פסח בסי' תע"ד ס"ק ב' וז"ל במהרי"ל הל' הגדה וז"ל ומברכין על כוס שני בפה"ג אע"ג שהרא"ש כתב שלא לברך בעלי תוס' פשיטא להן דמברכין. והרא"ש כתב דאסור ליהנות בלא ברכה וספק איסורא לחומרא עכ"ל. ובאמת קיי"ל ספק ברכות להקל ולא יברך. וכ"כ בשו"ת מהרי"ל עצמו בסי' ע"ט ודבריו תמוהין גם הרא"ש עצמו בתשובה כלל י"ד סי' ה' הממעט בברכות אינו מפסיד וכו' אבל המרבה מפסיד דהוי ברכה לבטלה עכ"ל. ועיין בסי' ר"י בשו"ע ואין זה בכלל האיסור ליהנות בלא ברכה כיון שמונע עצמו מספק ברכה לבטלה רק לכתחילה לא יכניס את עצמו לספק ברכה במה שיוכל למנוע עכ"ל בס' חק יעקב שם: ולכאורה יש לומר לפמ"ש בהגהות מיימוני בפ"ב מהל' חמץ ומצה בשם רא"ם ושאר גאונים דכל תיקו דאיסורא לחומרא אפילו בשל סופרים עיי"ש אבל לדעת הרמב"ם דמשום לא תשא הוי דאורייתא לא שייך לחומרא בכל גונא ולדעת התוספות והרא"ש דהוי רק מדרבנן ויש לומר במקום ספק ברכה לא החמירו ורק משום ספקא דרבנן לקולא י"ל בספיקא דדינא כמו שכתב בהגהות מיימוני הנאמר אף בדרבנן לחומרא ושאני בספק קרא ק"ש דהוי ספק במציאות ולשון שבולי הלקט הנ"ל דייקי כן שכתב כתיקו דאיסורא וכו' דמשמע דמשום ספיקא דדינא נחמיר. ומלשון הגהות מיימוני נראה דלאו משום דהוי ספק במצוה דשייך בה חזקת חיוב עי' בספר שערי תורה לאאמ"ו הגאון ז"ל ח"ב כלל א' פרט ב' רק בכל ספיקא דדינא דרבנן כ"כ שכן לשונו דכל תיקו דאיסורא וכו' נראה דבאיסורא ול"ד במצוה כ"כ: ובס' פנ"י כתב על דברי הר"י בתוס' במסכת ברכות י"ב הנ"ל דלא הוי ברכה שאינה צריכה משום דאסור ליהנות בלא ברכה וא"כ לא הוי הספק לענין הברכה אלא לענין האכילה והנאה ויש לו לברך כי היכא דלא ליפגע באיסורא ולא הוי לבטלה כיון שרוצה להסתלק מן הספק וכונתי לדבריו ועי' בביאור מרדכי שם ובערבי פסחים עיי"ש. ועם כל זה יקשה עודנו למה נחמיר לענין אכילה מספק דנאמר דמה"ט הוי צורך: ונראה לענ"ד ליישב ואף להחולקים על הגהות מיימוני הנ"ל דהנה לכאורה יש לחקור בסוגיא דכיצד מברכין הנ"ל דאין ללמוד בס"ד חיוב ברכה מקודש הלולים מכאן שטעונים ברכה לפניה ולאחריה ולמסקנא אי' סברה היא דאסור ליהנות בעוה"ז בלא ברכה. ובירושלמי וכן בתוספתא אסור ליהנות בעוה"ז עד שיתירו לו המצות. והכונה העשיות המצות מתירים ליהנות כמו מעשר ותרומה וברכה וי"ב ובבלי אי' דגוזל להקב"ה ומועל בלא ברכה. ונראה נפקותא אם נלמד חיוב הברכה מקודש הלולים שטעונה ברכה וכו' דאז הוי הברכה בגדר מצוה וחיוב בפ"ע על האוכל ונהנה אבל אם נאמר אסור ליהנות מהעוה"ז וכו' וכל הנהנה וכו' מעל הוי בגדר איסור על הדבר כמו בטבל וי"ב. ועיין ברש"י במסכת גיטין דף מ"ד ע"ב בד"ה מדאורייתא עיי"ש. ונפק"מ באונס דאי אפשר לו לברך דמשום מצוה אונס רחמנא פטרה אבל משום איסור עכ"פ אסור ליהנות אף דאונס על שלא לברך כמו בטבל וכיו"ב דאף דאונס על ההפרשה מזה לא נפקע האיסור. ועיין כיו"ב במרדכי מובא במג"א בהל' ציצית סי' י"ג ס"ק ח' בציצית בשבת שכתב דהחיוב ציצית על הגברא לעשותו בבגדו אם יוכל ובשבת דהוי אנוס בקיומו מותר ללבשו בלא ציצית עיי"ש וזה אם נאמר דהוי מצוה. אבל אם נאמר דחל האיסור על הדבר בלי הקיום המצוה שמתירו אז לא מהני אונס וכמ"ש בגמ' ובירושלמי הנ"ל הוי בגדר איסורא: והנה בדרשנו ע"ז נמצא. באונן דאיתא במסכת ברכות דף י"ז ע"ב אונן מברך ואינו מזמן וכו' ובעל קרי שם דף כ' ע"ב במשנה מהרהר ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ולא לפניו. והנה אם נאמר דברכה בגדר מצוה על גברא באונן דהוי בגדר עוסק במצוה ובעל קרי ג"כ אונס ופטורים אבל אם נאמר דהוי בגדר איסורא על הדבר קודם הברכה הרי לא התירו שום איסור לאונן דודאי אסור לאכל שאינו מעושר וכיו"ב רק פטרו מהמצות: אמנם בבעל קרי דאין מברך לפניה אבל מברך לאחריה יש לומר דהאי דאסור ליהנות בעוה"ז בלא ברכה דוקא בלא ברך כלל אבל אם בירך לאחריו לא שייך האיסור ולא המעילה ומצאתי בפנ"י שכתב כן עיי"ש ואף דתיקנו רז"ל ברכה לפניה מק"ו כשהוא שבע מברך וכו' כדאיתא בגמרא מ"מ לא הוי בכלל נהנה בלא ברכה כשבירך אח"ז והאיסורא נפקע עכ"פ: ובסוגין כל הנהנה בלא ברכה גוזל להקב"ה וכו' ברש"י גוזל את הברכה עיי"ש דיפלא למה לא כתב דאכילה והנאה הוי הגזילה כדאיתא בסוגיא דקודם הברכה לה' הארץ והמלואה ולאחר הברכה והארץ נתן לבני האדם ועיין בתוספות שם בד"ה כאן מה שהביא ממסכת שבת דף קי"ט ועיין בירושלמי המובא ברשב"א בפי' טובתי בל עליך עיי"ש. וא"כ לפ"ז האכילה והנאה הוי הגזל: ויש ליישב לפמ"ש דאם בירך אח"ז דמצד מעילה וגזילה יצא למפרע בהברכה האחרונה אבל עכ"פ גוזל ברכה אחת זה הנראה שכתב ברש"י גוזל הברכה דשייך בכל פעם אף באלה שיש ברכה אחריה ולשון גזל לאו דוקא שיהיה שלו בשעת הברכה דוקא רק הכונה בלי ברכה: וא"כ לפ"ז בבעל קרי דאי' מברך לאחריו וי"ל כיון שמברך לאחריו ואינו בכלל נהנה בלי ברכה ונשאר רק חיוב עליו ומצוה בלבד ואונס פטור ומותר לאכול והנה באונן דאי' מטעם עוסק במצוה יש לעיין לפמ"ש ברש"י ריש מי שמתו דא"צ אבל רשאי לברך ועיין בתוספות שם דף י"ד ע"ב בד"ה ואינו שחולקין עליו וכתבו משום כבודו של מת אינו רשאי עיי"ש ועיין ברשב"א ור"ן במסכת סוכה בעוסק במצוה אינו רשאי לעשות אחרת דהוי כרשות לגבה דלא ניתנה לדחות החובה עיי"ש ומכ"ש במצוה דרבנן דפטור ואינו רשאי ודעת הרבה הסוברים דאפי' באפשר לקיים שניהם כאחד פטור עיי"ש. והנה לענין ברכה לפ"ד הראשונה שכתב עכ"פ יש לומר דלא החמירו כ"כ הרבנן באי אפשר לאכל שום דבר. אבל לדעת האחרונה הרי עכ"פ אפשר לקיים שניהם ולמה נתירו לו איסור ואם פטרו ממצוה ולא התחייב בכה"ג אבל על איסור הרי אפשר עכ"פ. ויקשה ממ"נ לדעת רש"י שכתבתי אבל לדעת התוספות והירושלמי שם דמשום כבודו של מת וא"כ הוי אי אפשר לקיים שניהם ואתי שפיר: ולפי דברינו הנ"ל נראה לענ"ד ג"כ למצוא פשר דבר בענין ספק בברכת נהנין ונאמר דתליא במ"ש דאם נאמר באונס פטור ומותר לאכל וממילא בכה"ג דבירך וספק אם יצא ומחמת ספק אסור לברך שלא יעבור על ל"ת וא"כ הוי ממילא עי"ז אנוס ומותר לאכול בלא ברכה אבל אם נאמר דהוי בגדר איסור וממילא אפי' באונס אינו רשאי לאכל עכ"פ וא"כ הוי הברכה השנית לצורך ולא לבטלה דהרי עכ"פ אסור לאכל אפי' באונס וכיון דהברכה תתיר לאכל לא הוי לבטלה דהרי אסור בלעדיה לאכילה והיא מתיר לו ולפי דברינו זה מיושב דאף דאיכא לא תשא בברכה ועם כל זה יש לומר בספק ברכת נהנין דיברך עוד הפעם וליכא חשש מאיסור לא תשא וכמ"ש דמשום איסור לאכילה הוי בגדר ברכה הצריכה אבל עודנו יקשה דעכ"פ הוי ספק דרבנן ומ"ש מכל ספיקות דרבנן דלקולא מספק ק"ש למאן דס"ל ק"ש דרבנן דאין חוזר ומספק תפילה לכו"ע חוץ לר"י דאף כמ"ש משום לא תשא יש ליישב מ"מ עוד יקשה מצד ספק דרבנן: ונראה לענ"ד לומר וניישב בראשונה במאי דיש לחשב לפי דעת הרבינו דגם בברכה הוי לא תשא דאורייתא בשאינה צריכה והרי מדאורייתא כולמו אינן צריכות והאיך תיקנו רז"ל לכתחילה ברכות ועקרו ל"ת דאורייתא בקום ועשה ועיין בפנ"י במס' ברכות דף ל"ג עיי"ש: ועיין בתוס' במס' ר"ה הנ"ל שהקשו דאם ברכה שאינה צריכה אסור מהתורה למה בספק אמר אמת ויציב חוזר משום דהוי דאורייתא הא הוי ספק לא תשא עיי"ש ובכ"מ כאן כתב ע"ד רבינו דס"ל ק"ש דאורייתא והקושיא על הברכות ותירץ כיון דעיקר המצוה מדאורייתא ומחויב מהתורה גם הברכות עליהן מדינא עיי"ש וכ"ז בק"ש שם אבל באמת ויציב דאין הספק במצוה ועי"ז בהברכה, רק בברכה עצמה, הקושיא במקומה ועי' בכ"מ בפ"ב מהל' ק"ש ומחורתא כמ"ש לעיל בשם הפנ"י כשמברך על הספק לא הוי בגדר שאינה צריכה ולא נכלל בכלל לא תשא לשוא רק בספק דרבנן שהם לא החמירו כ"כ אמנם כ"ז בספיקן אבל בגוף הברכות וחיובם יש להבין לכאורה כמ"ש דלמה תיקנו לעקור הדאורייתא כיון דמדאורייתא כולמו אינן צריכים: ונראה לומר וניישב ג"כ קושית הפנ"י הנ"ל דהרי סברה הוי דאורייתא וא"כ ברכות דאורייתא וכמו"כ דעת הצל"ח לחלק בין דינים למצות דהרי מצינו כמה מצות שהמה מסברה נאמרים בקרא: ונראה להסבר דבריו דמצינו הרבה מצות כמו תפילין ופרסומי ניסא הלל וכיו"ב אף דהסברה מחייבת אותם ואפ"ה הוי מדרבנן ועי' בס' שאגת אריה הל' יו"ט סי' ס"ט עיי"ש. ונראה דיש לחלק בין הסברה מחייבת ובין הסברה מסכמת ולמה לי קרא סברה היא יש להקשות רק בדבר שהסברה מחייבת ולא בדבר אשר הסברה רק מסכים עמו ולא תחייבנו עוד וההבדל מובן שלא לגזול הסברה והדעת מחייבתו אבל צדקה הסברה מסכים עמה והנה מצינו מצות חובה מדאורייתא ומצות רשות דהוי ג"כ דאורייתא שאם קיים אותם קיים מצוה דאורייתא רק התורה לא עשה אותה לחיוב ולעול עלינו דודאי תפילה והלל רצון התורה הסכים עמהם רק דלא עשה לחיוב פרטי ובקיום הוי מצות רשות מדאורייתא וכמו בקרבן דאם הקריב קיים מצוה דאורייתא אבל הוי מצות רשות כי יקריב ארז"ל כי ירצה להקריב ועזבה התורה מצות אלו על רוח נדיבה ורצון האדם להיות שאינו מצווה ועושה בדברים כאלו וכמו כן הענין בברכה לא חייבתו התורה ובברכה שאין צריכה הוי לא תשא ומקשינן בגמ' מה"מ דתיקנו רז"ל ויעקרו דאורייתא בקום ועשה ומשני בס"ד דמקראי ילפינן מקודש הלולים וכו' ולמסקנא סברה היא אסור ליהנות וכו' ובזה הדעת מכרעת דאף דלא חייבתו התורה מ"מ תסכים הסברה שאסור ליהנות וכו' והוי בגדר מצות רשות מדאורייתא ולסברה מכרעת מסתמא דעת התורה מסכמת לאשר קבעו החכמים אף דלא חייבתו ע"ז והחכמים עשו לחובה וע"י הסברה לא הוי בגדר שאינה צריכה שלא היה ביד החכמים לתקנה ועם הסברה הוי מצות רשות מדאורייתא ומדרבנן חובה ועיין בסה"מ שורש א' ברמב"ן שם עיי"ש: ובזה יש לקיים דעת הפנ"י במס' ר"ה דף ט"ו בד"ה תוקעין בתוס' שם שכתב סברה נכונה בטעמא בענין בל תוסיף שביד החכמים לתקן לחדש גדרים ותקנות וכיו"ב מצות כמו חנוכה ומגילה וכיו"ב שנתחדשו הדברים שלא היו מקודם. אבל אם הטעמים והדברים סיבת התקנה היו מעולם ואפ"ה התורה לא ציוה עליהם מנ"ל להרבנן להוסיף עיי"ש ויקשה לכאורה הרי האי סברה דאסור ליהנות וכו' הוי מעולם ועם כל זה הוי מדרבנן אבל לפמ"ש דתורה הניחה למצות רשות וכמו קרבן ותפילה וברכות כמו כן ובתורת נדבה עולה יפה מבחובה והרבנן ראו קלקול הדורות כי היו מניחין אותם לגמרי קבעו לחובה ולא שייך להקשות למה לי קרא סברה היא דכמ"ש כמה סברות שהתורה לא חייבתו אותם רק הניחו לרשות בלבד והרי בברכה אחרונה בעי כזית ומשום הסברה דאסור ליהנות יהיה בכל שהוא ולמ"ש אפי' מזון דס"ל מצווה ועומד טוב משאינו מצווה ועומד בכה"ג כו"ע מודו דשאינו מצווה עדיף: ובזה מיושב ג"כ לפרש פרסומי ניסא עדיף משום דעכ"פ בעת קיומו קיים הדאורייתא ונאמר נמי לתרץ קושית התוס' במס' ברכות דף מ"ח ע"ב בד"ה עד דמ"ש קטן ואשה דמחויבין מדרבנן אין מוציאין את המחויב מדאורייתא והאוכל כזית לבדו מוציא למי שאכל כדי שביעה אף דגם זה אינו מחויב רק מדרבנן עיי"ש אבל למ"ש י"ל דשם בבירך עכ"פ קיים דאורייתא אלא דהתורה לא חייבו כדאיתא והם מדקדקין ע"ע עד כזית וכו' ברכות כ' ע"ב וא"כ דעכ"פ מקיים דאורייתא מוציא ג"כ המחויב מדאורייתא אבל קטן דאינו בר חיוב מדאורייתא בשום מצוה לא רשות ולא חובה ודעתו כאינו ואשה דליתא בברית ותורה כמ"ש בתוס' שם דמשו"ה אינה בבהמ"ז וליכא סברה וקיומם לא הוי רק מדרבנן גם לאחר כי מקיימי לא יכולין להוציא המחויב מדאורייתא ולא כן איש בכזית דמקיים דאו' ברשות ויוכל להוציא המחויב כיון דשניהם מקיימי דאורייתא ואף למ"ש בבירך ברכה אחת לא שייך הסברה דאסור ליהנות וכו' מ"מ מה שמוסיף בזה הוי לקיום הדאורייתא ברשות: ועתה נבוא לענין שלפנינו ונאמר מסברה דאע"ג דבכ"מ ספק דרבנן לקולא במצוה ובאיסור דוקא בכל מצות דרבנן אבל בכה"ג דהוי מסברא והמה מדאורייתא בכלל מצות רשות ובקיומם מקיים מצוה דאורייתא רק החיוב מדרבנן באלה יש להחמיר בספיקן וביותר למ"ש הרמב"ן בסה"מ להקשות על רבינו שכתב דכל מצות דרבנן הוי דאורייתא משום הלאו דלא תסור למה הקילו בספק דרבנן ותירץ דהחכמים לא עשו דבריהם רק על הודאי ולא על הספק עיי"ש וא"כ י"ל שפיר בכה"ג שאני משאר מדבריהם דלא החשיבו כ"כ לחייבם על הספק כבדאורייתא אבל באלה באם קיימם קיים הדאורייתא ויקרא דאורייתא עליהם י"ל דלא הקילו מעיקרא בספיקם והניחם כדינא דהוי מדאורייתא מלא תסור וספיקם לחומרא ואפי' החולקין על הרמב"ם וסברי להו דאנן המקילין בספק דרבנן ג"כ י"ל כה"ג חמירי גם לן וכמ"ש להרמב"ם להרבנן כן נאמר לדידהו לדידן דלא נקיל מספק באלה וכמ"ש: נמצא לפ"ז יש ליישב מה דיקשה לדעת המחמירים בספק בברכת הנהנין מספק קרא ק"ש דדוקא בברכת נהנין שייך ב' סברות הנאמרות דאין להקל משום דהוי דרבנן כמ"ש דבקיומם הוי דאורייתא מסברה ואם דעובר על לא תשא והוי אונס עם כל זה אסור לאכל כמ"ש אבל כיון דאסור לאכול אינו עובר על לא תשא דלא הוי עוד שאינה צריכה שהברכה מתירו לאכול וכמ"ש וא"כ מב' טעמים דנאמר להקל בספק ברכה לא שייך בספק בברכת נהנין וכ"ז בנהנין אבל בברכת ק"ש ואמת ויציב ותפילה דאיתא לא תשא ולא שייך סברה הנ"ל ספיקם לקולא גם י"ל כמ"ש בתוס' ברכות דף כ"ט ע"א בד"ה מפני דהוי כהוספה על הברכות עיי"ש וא"כ ליכא סברה ג"כ ובאמת ויציב כמ"ש בתוס' כ"א בהזכיר יצי"מ בק"ש וא"כ ליכא ג"כ סברה והוי כשאר ספק דרבנן לקולא דע"י הוספה אינו מקיים המצוה ונהפוך מגרע כמ"ש בתוס' שם: ברם יש להבין עוד לר' יהודה דס"ל ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא דק"ש דרבנן דיקשה דעכ"פ בקיומם קיים דאורייתא ובק"ש ליכא לא תשא בלא ברכותיה: ונראה לומר בזה דהנה בהאי דקיי"ל ק"ש דאורייתא להלכה בשו"ע בסי' ס"ז סעיף א' וכר' אלעזר דעת התוס' במס' סוטה דף ל"ב ע"א בד"ה ק"ש דק"ש דרבנן כדמוכח ברכות דף כ"א וכונתם על הגירסא שהביאו שם בתוס' בד"ה ה"ג ויש ספרים גורסין ק"ש דרבנן ודחהו גירסא זאת ובמס' סוטה שם ובע"ב שם בד"ה רבי קיימו גירסא זאת ובאמת לפ"ז אינו מפורש ק"ש דאורייתא בגמ' ויש לדקדק בר' יהודה דאמר ספק קרא ק"ש אינו חוזר מפורש ק"ש דרבנן ובר"א דאמר חוזר וקורא אינו מפורש דק"ש דאורייתא רק סתמא אמר חוזר וקורא: ועי' בפנ"י שכתב דלר"י בעל תוס' כו"ע ס"ל ק"ש דרבנן ואפ"ה ס"ל לר"א דחוזר משום דהוי מלכות שמים או מטעמא אחר עיי"ש ולמ"ש נ"ל דפליגי בסברה הנ"ל די"ל בק"ש חוזר אף דהוי מדרבנן ועיין בשו"ת הרא"ש סוף כלל ד' מובא בפר"ח סי' ס"ז דס"ל להלכה ק"ש דרבנן ועיין בפר"ח שם ונ"ל דאלה הגאונים ז"ל דסבירי להו להחמיר בברכה ס"ל ג"כ כזה וכמו בק"ש דהוי מדרבנן וחוזר מה"ט בברכה וכמ"ש ולא כן בתפילה דלא שייך כנ"ל ואתי שפיר ומדויק שאמר ר"י הלואי שיתפלל וכו' דלדידיה לא הוי כהוספה והשיב אל דבריהם בזה שאמר הלואי וכו' וא"כ תפילה כק"ש לר' יוחנן דשניהם מסברה וכמ"ש: ומיושב במ"ש קושית הפר"ח על הרא"ש בשו"ת שכתב דלכן הסומא פורס את השמע כיון דמחויב מדרבנן וק"ש דרבנן מוציא אותו והקשה מה יענה לר"א דס"ל ק"ש דאורייתא ולמ"ש נ"ל דרא"ש בתשובה ס"ל דק"ש דרבנן גם לר"א ואפ"ה ס"ל דחוזר בספק קרא ק"ש וכמ"ש אלא דבפסקים חזר מזה הרא"ש וכמו שהעיר הפר"ח שם עיי"ש ואתי שפיר במ"ש: גם לענ"ד לומר דהנה עי' בפנ"י דף ל"ג שהוכיח כדעת הסוברים דלא תשא בברכה רק מדרבנן ועיקר האיסור כמ"ש בתוס' משום הוספה דאל"כ מאי שנא ברכה מענית השם בלבד דמלך העולם אינו מקפיד עיי"ש ולדעת רבינו דס"ל דהוי דאורייתא נראה כמ"ש בסי' נ"ט לענין קדושה דדרך למוד וסיפור שרי עיי"ש דדרך סיפור התר בפ"ע ולמוד התר בפ"ע וכמ"ש שם שצריך לאמרו בניגון עיי"ש וכמו"כ נראה לענין ברכה דדרך למוד הוי צריכה בשביל הלמוד ובקדושה דהעיקר האיסור משום ונקדישך ולכן שם אף דרך סיפור שרי ולפ"ז י"ל כשאמר ק"ש דרך למוד שרי אבל לא דרך חיוב בספק כיון דפטר מספק הוי שאינה צריכה ושייך ל"ת ובכל שבחים דבגדר תפילה מותרין משום הלואי שיתפלל והוי חידוש בתפילה דמותר לר"י אבל בק"ש בלא דרך למוד י"ל דהוי ג"כ ל"ת ואתי שפיר כמ"ש לעיל די"ל בק"ש ג"כ דרך חיוב הוי ל"ת כמו בתפילה ואתי שפיר: אמנם נשאר עוד לעיין לענין ברכת המצות אם הוי בכלל סברה ג"כ מטעם דאמרינן על חיי שעה מברך על חיי העולם עאכ"ו ולדעת קצת כמו שכתבתי לעיל הוי מדאורייתא אכן במצות דרבנן דהברכה על המצוה דהוי ג"כ בגדר סברה כמ"ש ובתורת מצות רשות מדאורייתא דאל"כ יהי' שייך בכה"ג בל תוסיף וכמ"ש לעיל: ויש להבין בזה סוגית הגמ' במס' שבת דף כ"ג ע"א הרואה מברך וכו' מאי מברך אשר קב"מ וציונו וכו' והיכן ציונו רב אמר מלא תסור ר' נחמיה אמר שאל אביך וכו' מיתיבי הדמאי מערבין בו וכו' ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום וכו' ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה הכא כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא אמר אביי ודאי דבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה והא יו"ט שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה התם כי היכי דלא לזלזולי בה רבא אמר רוב ע"ה מעשרין הן: ויש להעיר למה לא מקשינן מנה"מ בברכת המצות כדמקשינן בברכת הנהנין דכיצד מברכין מה"מ. גם מאי משני רוב ע"ה מעשרין הן דעם כל זה כיון דתיקנו הרבנן לחוש למיעוט המצוי ולעשר וי"ב שהחמירו בכמה דברים וא"כ נברך עליה ג"כ אשר ציונו כמו בשאר דרבנן: אמנם למ"ש דנהנין ומצות דרבנן דהוי מסברה למצות רשות מדאורייתא ושייך וציונו ולכן תיקנו החכמים ברכה עליהם כעל נהנין ולא מקשינן מה"מ רק מדאי' הרואה מברך וכו' מקשינן והיכן ציונו דעכ"פ הוי מדאורייתא רק רשות ולא חובה ולא שייך וציונו ומשני מלא תסור וכו' ומקשי מדמאי שנראה שאין מברכין ומתרץ רבא רוב ע"ה מעשרין הן. וא"כ אין חיובו מסברה ומהסברה להיפוך יהיה פטור והחכמים גדרו בזה לאפרושי מאיסור' בלבד וא"כ כיון שאין בו סברה לא שייך דהוי מדאורייתא רשות ולא תיקנו ברכה משום לא תשא וכמ"ש לעיל ולכאורה אתי לזלזולי שייך ג"כ בדמאי וראיתי בס' קובץ על יד שהעיר ע"ז: ועי' ברשב"א שהקשה על רש"י שכתב בד"ה רבא אמר ספק דבריהם בעי ברכה ודמאי אפי' ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב ע"ה מעשרין עכ"ל והקשה ע"ז מספק קרא ק"ש ספק לא קרא וכו' אין חוזר ספק אמר אמת ויציב וכו' חוזר דאמת ויציב דאורייתא ק"ש דרבנן אלמא בספק דבריהן אינו מברך עיי"ש מ"ש ע"ז. אבל למ"ש י"ל בספק ברכה לחומרא וק"ש שאני כמ"ש ואתי שפיר: אמנם דעת רבינו והרי"ף דאפי' בספק נטל הלולב ובמילה אין מברכין עיין בר"ן ובפ"ג מהל' מילה בסופו ובתשובה לחכמי לוני"ל ובכ"מ הנ"ל: ונראה דסבירי להו דדוקא היכא דהברכה מצד עצמה המצוה י"ל וא"כ בספק י"ל דאם קיימה מקיים מצוה ובכלל ספק מצוה דאורייתא ברשות. אבל בכה"ג בספק ברכה אם עשה המצוה הוי בקיימו אח"ז ובירך רק קיום ספק מצות רשות. ולפמ"ש אין למידק מדאי' רוב מעשרין וכו' דבספק מברכין רק כמ"ש לעיל דע"י הרוב לא הוי מצוה מסברה ולא שייך לברך עלה וכמ"ש במצוה עצמה מסברה י"ל לכו"ע מברכין מספיקא ולכאורה יש לעיין ברוב מעשרין וכו' למ"ש ז"ל בבדיקת חמץ הואיל ועשהו על הספק אפילו בספק דרבנן וס"ס לחומרא עיין בסי' תל"ט עיי"ש בהמ"מ וטו"ז שם והנה לענין ברכה בכה"ג בלתי מפורש וצ"ע: והנה י"ל ג"כ בענין רוב ע"ה מעשרין וכו' דנראה דוקא משום רוב א"צ לברך דנראה בספק צריך לברך י"ל דהנה בתרומה הוי ב' מצות ההפרשה והנתינה כמ"ש ז"ל וגם איסור טבל. והנה מצד המצוה מחלוקת בין הראשונים ז"ל דעת הרמב"ם בפ"ט מהל' מעשר ה"ה שכתב ונוטל אותה ונותנה לכהן ועי' במשנה למלך שם ה"ב שכתב שנראה מדבריו שנותנו לכהן בחינם ולא כן דעת הטור יו"ד סוף סי' של"א שכתב ומוכרו ולדעת הסוברים במכירה הרי לספק מצוה לא חששו רק לספק האיסור לא סמכו על הרוב וכיון שעיקר תקנה על האיסור לא מברכין כמו שאין מברכין על ניקור הגיד וכמ"ש ז"ל עיין ברא"ש בפ"ק דמס' כתובות ובטו"ז יו"ד סי' א' עיי"ש: וא"כ י"ל לדעת הסוברים דרק משום איסור בחומר עון מיתה תיקנו דמאי וא"כ צריכין הרוב לפטרו מנתינה בחינם ולא הוי רק בכלל איסור דלא שייך ברכה דלא הוי כלל במצוה וכ"ז נאמר להרי"ף אבל לרבינו שכתב ונתנו אם נפרש כמ"ש במל"מ בחינם לא שייך מ"ש דא"כ הוי מצוה ג"כ וצ"ל כמ"ש לעיל דאמרו רוב וכו' דעי"ז לא הוי מסברה וכמ"ש: ובמש"ל לומר דתליא אם אסור ליהנות וכו' הוי בכלל איסור בלא ברכה או מקראי דהוי בכלל מצוה י"ל במסכת ברכות דף ל"ט ע"ב הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע ובתוספות שם בד"ה הכל וכו' אבל אין לעשות המוציא וגם על אכילת מצה מן הפרוסה דהוי כעושה מצות חבילות חבילות. ונראה לי דהא הוי ברכה של נהנין ואין נקראין חבילות חבילות דהא של קידוש מברכין קידוש וברכת היין וכו' עכ"ל עיי"ש. וי"ל דתליא במ"ש אם הברכה בכלל מצוה או רק תיקון האיסור דרק במצות שייך חבילות חבילות ולא בתיקון האיסור: ועיין בספר ארעא דרבנן אות ב' שהקשה מסוגיא דמסכת פסחים ק"ב דפרכינן מהאי דאי' ביו"ט ראשון במוצ"ש יאמר יקנה"ז ומשני הבדלה וקידוש חדא מלתא אבל בהמ"ז וקידוש תרי מילי נינהו הרי בנהנין שייך ג"כ חבילות חבילות עיי"ש ולמ"ש יש לחלק דרק בברכת המוציא שייך לומר דלא הוי בכלל מצוה רק תיקון האיסור שלא אסור ליהנות וכו' אבל בבהמ"ז שכבר בירך מתחילה להוציא מידי האיסור בהמ"ז רק למצוה וגם מדאורייתא למצוה תיקנו שהרי מדאורייתא לא מצינו לחייב משום אסור ליהנות וא"כ בבהמ"ז שייך חבילות חבילות ובתוס' לא כתבו כן רק בברכת המוציא ואתי שפיר: והנה י"ל ג"כ במצות חובה שייך אין עושין חבילות ולא באחת רשות וזה בלתי מוכרע הגם די"ל כיון דעושה מצות רשות א"כ אין למשא ולעול עליו דה"ט דאין עושין חבילות וכו': והנה יש לצדד בהטעמים הנאמרים באכילה ע"י אונס עיין בסי' ר"ד סעיף ח' אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך. ועיין במג"א שם ס"ק כ' ובפר"ח בהשמטות שם מ"ש בזה. דמטעם איסור לא שייך באונס אבל מטעם מצוה כיון דעכ"פ נהנה וכמו שכתב במג"א שם דהוי תחילתו באונס וסופו ברצון וא"כ יברך ואינו מוכרע די"ל גם לאיסור להפקיעו: ועיין בירושלמי פ"ג מ"א ממסכת תרומות מובא בר"ש שם במשנה שם התורם קישות ונמצא מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום וכו' ובגמרא שם התורם קישות וכו' ניחא אבטיח ונמצאה סרוח אלא קישות ונמצא מרה לא מעיקרא היא מרה אמר ר' יוחנן עשו אותו כספק אוכל ר' יונה בעי ולכל הדברים עשו אותן כספק אוכל מטמא טומאת אוכלין ושורפין אותה בטומאה וחייבין עליה חומש ולוקין עליה חוץ לחומה עירב נעשה חמר גמל. והגאון מהר"א מוילנא ז"ל גריס מטמא וכו' ואין שורפין וכו' ואין חייבין וכו' ואין לוקין וכו' עירב בה נעשה חמר גמל עיי"ש. והנה בשורפין וכו' י"ל ממ"נ דאם הוי אוכל הוי תרומה טמאה דבשריפה ואם לא הוי אוכל ולא נטמאה לא הוי תרומה ג"כ ושרי לשרפה אבל שאר דברים אין לפרשם בלי הגהה הנ"ל: ואשר יש להעיר כי מונה בירושלמי לכל מאי דהוי אוכל ולא מנה עמהם גם כן לענין ברכה אם מברך עליהם. והנה בזה דהאיסור בלא ברכה תליא ג"כ בהנאה וא"כ בליכא הנאה בזה לא שייך מצוה ואיסור ואולי בספק יש לחלק בין איסור ומצוה וצ"ע. ועיין מ"ש לעיל בפי"ט מה' שבת הל' כ' עיי"ש:

15 משנה תורה, הלכות קריאת שמע פתח ↗

הָיָה קוֹרֵא וּפָגַע בַּאֲחֵרִים אוֹ פָּגְעוּ בּוֹ אֲחֵרִים. אִם הָיָה בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק פּוֹסֵק וּמַתְחִיל וְשׁוֹאֵל שְׁלוֹם מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ כְּגוֹן שֶׁפָּגַע בְּאָבִיו אוֹ רַבּוֹ אוֹ מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה. וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם שֶׁנָּתַן לוֹ שָׁלוֹם:

12 קראה סירוגין. בפרק מי שמתו ברכות כ"ב: ת"ר היה עומד בתפלה ומים שותתים על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר למקום שפסק שם כ"ג. אמר רב אשי דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובדלא שהה קא מפלגי:

13 וכתב הרי"ף בשם רבינו האי דהלכה כמ"ד למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובתר הכי אהא דתניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק"ש ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק:

14 כתב הרי"ף וכשהוא חוזר חוזר למקום שפסק ואף ע"פ ששהה כדי לגמור את כולה והכין מסקנא בסוף ר"ה וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגילה אבל בתפלה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש עכ"ל:

15 ומ"ש קראה מתנמנם וכו'. הוא שיהיה ער בפסוק ראשון. נתבאר למעלה בבבא דהיה ישן מצערין אותו וכו':

12 ראש השנה פתח ↗

וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: בְּהַלֵּל וּבִמְגִילָּה, אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ — חוֹזֵר לָרֹאשׁ! לָא קַשְׁיָא: הָא דִידֵיהּ, הָא דְרַבֵּיהּ.

13 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

מ״ש בלילה צריך להזכיר י״מ נסתפקנו אי בלילה ד״ת או רק מדרבנן ואסמכתא וע׳ פר״ח משמע בלילה הוי רק אסמכתא ועי׳ ר״מ פ״א מק״ש ה״ג משמע דהוי ד״ת ולפ״ז נשים בי״מ אם נאמר בלילה הוי דרבנן מ״ה פטורים דמ״ע שהז״ג רק מדרבנן חייבין ונ״מ בספק וצ״ע כעת ואי״ה יבואר עוד: הפרישה והפר״ח חלקו בין מחויב במצוה וא״י אם עשה דמברך ובין אם מסופק אם מחוייב בה אין מברך וכ״ב כה״ג והמעיין בכ״מ פ״ב מק״ש בשם רשב״א מבואר אפילו ספק אם עשה אין מברך יש נ״מ טובא דלפ״ז כל המצות הכין היא ולתי׳ רשב״א דכאן דוקא תקנו כן לא בשאר מצות ונשתנה דין זה כמ״ש הפר״ח ועי׳ במ״א תקפ״ה אות ג׳ כ״ג בשם ריב״ש לולב שופר ביום א׳ תוקע ואין מברך ובי״ט שני אין תוקע וזה צודק לתי׳ רשב״א לא לכ״נ ודבריו סתורים ועמ״א תרנ״ג א׳ בין השמשות יום א׳ בלא ברבה זה או לכ״ע אף להפרישה וכ״ג ופר״ח:

13 דברי חמודות על ברכות פתח ↗

א"צ להתחיל אלא מאותו פסוק. וכן ל' התוספות ומשמע שאפי' אם לא דילג אלא תיבה א' שמתחיל מתחלת הפסוק ההוא אבל רמ"י כתב שחוזר לאותה תיבה ומשמע קצת כדבריו בכ"מ פ"ב מהל' ק"ש שכתב בשם הר"ר מנוח וז"ל אם טעה בתיבות או באותיות שדילג אחת או שתי' ואצ"ל אם טעה בדילוג פסוקים שחוזר למקום שטעה וקורא על הסדר שאל"כ ה"ל קורא למפרע ע"כ ועוד להלן כתב הכ"נו דילג פסוק אחד או תיבה אחת א"צ להתחיל אלא מהמקום שטעה או שדילג בלבד:

« כסף משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע ב׳:י״א כסף משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע ב׳:י״ג »